עבודותיו של הצייר אבנר גבריאלי, בן גבעת ברנר, יוצגו בגלריית גרשטיין ברחוב בן יהודה 99 בתל אביב בתאריכים 8-29.4. לפני כשנתיים אבנר החל לעבוד ביצירותיו על נושא הפיקסלים, וטשטוש הדמויות שאנו רואים בטלוויזיה ובעיתונות: "ביקרתי בכנסיית העמים בירושלים ובראותי את הפסיפסים הבנתי שכך אני רוצה לצייר. רציתי לאמת את ציור הפורטרטים עם ההסתרה של הפנים. כמו שציירתי פורטרט של טייסים, אבל הסתרתי את הפנים, עשיתי את זה בשביל ההומור זה מדבר על מסורת של ציור פורטרט ומה המשמעות של הסתרת הפנים של הטייסים. נושא הפסיפסים ילווה אותי הרבה שנים זה נושא רחב. חשוב לציין שאת הפסיפסים אני מצייר וזה לא מורכב מאבנים".

 

"ככה אני נותן לציורים שלי להביע את הישראליות שלנו, דבר שבולט בעיקר ביום העצמאות שלנו לעומת, הנאקבה של הפלסטינאים בגלל זה בכל הציורים מופיע הבית הערבי הנטוש באופק. ציירתי את ההילות בראשים של המנפנפים, כי רציתי להכניס קצת הומור וגם קשר לפסיפס שההילות מאוד מקושרות אליו. כאילו אני נותן למנפנפים מן קדושה פארודית". 

האהבה של גבריאלי למכחול הייתה מאז ומעולם: "אני מצייר מגיל אפס, תמיד ציירתי. כמות הזמן שאני משקיע בציורים עכשיו זה מאוד חדש בשבילי אף פעם לא ציירתי באינטנסיביות כזאת תמיד ציירתי בשבתות, פעם באמצע השבוע היום אני מתייחס לזה ממש כמו עבודה ומשתדל להשקיע שמונה שעות ביום בימים שאני לא עובד אני מול הבד 14 שעות".
 

 

אבנר גבריאלי יוצר עבודות שהן למראית עין פסיפס. באופן מאד "ישראלי", (הישראלי כמאלתר, כמוצא פיתרון יצירתי קל לקיצור דרך) זוהי יצירת "אינסטנט" של פסיפס ולא העבודה האיטית והמפרכת של צירוף אבנים קטנות בגוונים שונים לכדי יצירת תמונה שלמה.

 

טכניקת הציור מתבצעת כך שהוא מצייר במרקר שחור שורות שורות של ריבועים וצובע אותם, מקרוב אפשר להבחין בקיצור דרך זה שהאמן נוקט בו ולא במקרה. תרבות ישראלית מעסיקה את גבריאלי, אפילו מדאיגה אותו. בעבודותיו מככבות מספר תופעות "ישראליות" עכשוויות: בילוי במנגל, הערצה וציות של פוליטיקאים לרבנים כמו הרב עובדיה יוסף, מתקפות אוויריות של הצבא והצגה הרואית של טייסים מטושטשי פנים.

 

ישנם שני סוגי פסיפסים שגבריאלי עושה בהם שימוש – "הפסיפס הביזנטי", שניתן למצוא כמוהו באתרים ארכיאולוגיים ובמוזיאונים, והפסיפס של אמנות הויטראז' הנוצרית, המעטרת כנסיות. בסוג הראשון, הפסיפס הפסוודו "ארכיאולוגי", ישנם "איים לבנים", כאלו שניתן למצוא בפסיפס העתיק, שנמצא שבור ואשר חלקיו שהושחתו ברבות השנים מולאו גבס לבן על ידי חוקרים ארכיאולוגים. כדי להכניס אלמנט זה של איים לבנים, גבריאלי משאיר את בד הציור לבן בחלקו. הוא עושה כן בחכמה והתוצאה היא אסתטיקה של "עתיקות", התמונה הבלתי שלמה מסקרנת את הצופה ומאריכה את משך ההתבוננות והחקירה. "עתיקות" זו גם יוצרת ריחוק: אנו זוכים דרך העבודות של גבריאלי להסתכל על עצמנו כחברה, ב"עיני ההיסטוריה" – זוהי הזדמנות לפרספקטיבה ולרפלקסיה, על מציאות כה מוכרת ויומיומית, עד שנעשינו כהים לה.
 

השימוש ב"ח'ירבה", קבר שיח', כדימוי בתוך הפסיפס, הופך את העבודה למרובדת: ישנה כאן חורבה בתוך חורבה. טרגדיה ואסון מרחפים על התמונה הפסטורלית לכאורה והדמויות עיוורות לסכנה: יושבים בנחת על כיסאות, אוכלים.

בין התופעה החיה כל כך והרועשת בדרך כלל, של "מנגל משפחתי ישראלי" לבין השקט של אגף העתיקות במוזיאון או דממת האתר הארכיאולוגי, נוצר מתח קומי, והוא כוחה של עבודת האמנות. זהו מסע בזמן, אל העתיד, ובו בזמן נבואת חורבן: האמן מרגיש שהסיטואציות בהן הוא צופה, טומנות בתוכן את חורבנן ואולי יש כאן תזכורת – על נפילתן של אימפריות ועל פוטנציאל היכחדותן של תופעות תרבותיות, חברתיות. כמו אמנות בכל הדורות, גם עבודותיו של גבריאלי מזכירות לאנשים כי אנו בני חלוף.

 

בז'אנר השני של פסיפס, הויטראז' ה"נוצרי", גבריאלי מצייר תמונה שלמה, חיה וצבעונית, הסצנה המבוטאת בהם - מפגש משפחתי שבמרכזו הכנת ואכילת בשר, ללא גינונים רבים, אנשים שמנים מדי המתנהגים באופן לא קדוש בעליל - עומדת בקונטרסט בוטה להצבה של הדמויות בהרואיות כמו בויטראז'ים המספרים את סיפורי קדושי הברית החדשה – עם הילות בולטות סביב ראשיהן.
 

ההזרה הנוצרת על ידי שימוש באמצעי האמנותי, דהיינו ציור הפסיפס, גורמת לעידון היחס אל הסצנה ובחינה שלה ממרחק ובאובייקטיביות רבה יותר. באמצעות האמנות אנו יכולים להתייחס מחדש, ואולי בחיבה, לדמויות הגורמות בבוטותן כשפוגשים אותן במציאות, לסלידה.
 

עבודה נוספת במראה של "פסוודו ויטראז'" היא הסצנה של נבחרי הכנסת של ש"ס הנושקים לרב עובדיה יוסף. כמו במציאות הישראלית – בה שורר ערבוב של פוליטיקה ודת, ציות לסמכות דתית יחד עם סמכות במדינה, - כך בעבודת האמנות של גבריאלי שרויים יחד אלמנטים דתיים נוצריים, דמויות דתיות יהודיות ודמויות דתיות נוצריות. עוד מופיע מוטיב המחליף בבירור את סמל היונה בויטראז'' הנוצרי – בציור אחד כעפיפון צבעוני באחר כנץ צולל כלפי מטה ובשלישי – מטוס מפציץ. יש כאן גם קריצה המתייחסת לז'אנר של "אמנות פוליטית", האמן כמביע עמדה, ז'אנר פופולארי באמנות העכשווית המקומית.