66 שנים למותו של אנצו חיים סירני

אנצו סירני היה ממקימי גבעת ברנר ומי שהותיר חותם עמוק בקיבוץ מיומו הראשון כאן. בפברואר 1944 יצא סירני לשליחות, ממנה לא חזר. ב- 5 בפברואר, באסיפה הכללית נפרד שורה אושרוביץ מאנצו בשם המשק. ניסיונותיה של עדה (אשתו) להניעו משליחות זו עלו בתוהו. הוא יצא למצרים ברכבת ושם פגש את חבורת הצנחנים. רק שם הוא גילה להם שהוא מתכוון גם כן לצנוח מעבר לקווי האויב.ב- 18.11.1944 סירני הוצא להורג בדכאו.

את ההודעה הסופית על מותו הטראגי קיבלו בקיבוץ כשנה אחרי. עד אז החברים ניזונו משמועות לפיהן אנצו עדיין חי.
ביומן גבעת ברנר שיצא בחודש אוקטובר 1945 אלמנתו של סירני, עדה בישרה את הבשורה המרה: "למזכירות גבעת ברנר, אני מצטערת על המברק הקודם המעודד, אשר היה מוטעה לחלוטין. אנצו נרצח בדכאו ב- 18.11.1944. יישובנו זועזע קשה לאחר שלפני זמן קצר האיר עוד שביב של תקווה. היום לפנות בוקר יצא דניאל בלוויית אליעזר גרביצקי להביא את דבר הבשורה המרה לחנה ולהגר.

ישיבת המועצה והלימודים נדחו. את אשר יגורנו בא. ידענו כולנו וגם הוא ידע כי השליחות אשר בחר לעצמו סכנה ודאית היא ורק נס היה עשוי להצילו.. הלב רצה להאמין שהנס יתרחש. צפינו – אך לשווא! אין תנחומים!! איננו יודעים מי במזכירות קיבל את המברק. התדהמה והכאב היו קשים ביותר הגבעה הייתה המומה, שרויה באבל כבד". מתוך יומן גבעת ברנר 23.10.1945

חבר הקיבוץ, יעקב זק נזכר בסיפורים על אנצו. יעקב בן 97 זוכר היטב את הרגע בו אנצו ביקש ממנו לעלות ארצה: "עוד כשהייתי בגרמניה אנצו בא בתור שליח אליי בשנת 1930 כדי שאעלה לישראל, שהייתה אז פלשתינה. אנצו בא לגרמניה בתור שליח של הקיבוץ המאוחד, הוא ידע הרבה שפות, אך לא גרמנית. בשבועיים ימים שהוא היה בגרמניה הוא דיבר את השפה והופיע באסיפות של היהודים. אליי הוא כיוון שאחי (יחיאל) הגדול היה ממייסדי ג"ב וחבר של סירני, הוא בא למשפחה שלי בשביל למסור ד"ש. אימא מאוד התרגשה כי הוא היה חבר של יחיאל וסידרו לו ארוחה יפה. הוריי לא היו ציוניים וסבלו מכך שיחיאל עלה ארצה, הם עשו לסירני פרובוקציה, כשאמרו לו 'אדון סירני אתה חושב שגם הבן הצעיר שלנו צריך לעלות לפלשתינה? למדבר הזה'?. הוא לא פירש את זה כפרובוקציה ושאל אותי בן כמה אני . 16 עניתי. סירני: 'זה הגיל לצאת להכשרה ולעלות ארצה'".

(יעקב זק מימין, חיים זליגמן משמאל)

אנצו פתר את הבעיות בגרמניה ההיטלריסטית
זק ממשיך: "הפגישה השנייה הייתה מעניינת ב- 1933 אנצו אמר עכשיו אני מוכרח להגיע לגרמניה אולי עוד אפשר להציל יהודים. אמרו לו איך תעלה מכאן לארץ של היטלר? סירני הגיע לגרמניה ולא אמר מילה אחת מי הוא, הוא הוציא את הדרכון האיטלקי והתעודות שהיה לו כפרופסור לפילוסופיה, סירני דיבר רק איטלקית והגרמנים קיבלו אותו בכל הכבוד, כי מוסליני היה חבר של היטלר, בצורה כזאת הוא יכול היה להסתובב בגרמניה בתור אורח כבוד וכך הוא הגיע לעיר שלנו דיסלדורף ושאל לבעיותינו. ביום אחד הוא סידר ופתר את כל בעיותינו בגרמניה ההיטלריסטית. אנצו היה מאוד חכם, תמיד הוא נתן עצות מהשרוול לכל שאלה הייתה לו תשובה, לכל דבר היה לו פיתרון, בן רגע הוא פתר את כל הבעיות".

מתוך אתר סיפורי גבעת ברנר.  לאחר מותו:
באזכרה לאנצו, אמר בין השאר אליעזר רגב:
"בדרך שאדם רוצה ללכת – בה מוליכין אותו". הוא רצה ללכת בדרך זו והלך בה עד תום. וזה לא מפני שחייו לא היו יקרים לו, אלא מפני שתוכן חייו היה לו יקר יותר מחייו. הוא התפרץ ללכת למקומות, לתפקידים שצפוי היה להיוותר בהם יחיד. הוא צעד בדרך בה נשאר האדם בודד, יחיד עם עצמו, עם סכנותיו. והוא האמין עד רגעו האחרון בכוחו להתגבר עליהן. הוא האמין בכוחו, כי הוא היה מאמין אדוק בכוח מפעלנו, בכוח האידיאה שלנו. הוא רצה ללכת בדרך זו שהוליכו אותו עד קץ הקצין. והוא רק בן ארבעים. בשיר יהודי עממי ישן ופשוט, בו ספדו המוני יהודים לגיבור נערץ שנפל בידי תלייני הצאר, נאמר: "קבר חדש – גיבור נוסף, רבים נפלו במערכה ואתה הגדול בהם".


ב- 8 במרץ יצאו חנה סנש, יואל פלגי, יונה רוזנפלד ופרץ גולדשטיין להונגריה. חברי המוסד ועדה ניסו לשכנע את אנצו לחזור לארץ. בלית ברירה אישרו אנשי המוסד את יציאתו לצפון. אנצו בחר לו שותף מקומי, יליד פירנצה רוסלי דל טורקו, ששירת כקצין קשר בצבא האיטלקי, בעל עבר אנטי פשיסטי.

ב- 17 באפריל חגג אנצו את יום הולדתו ה- 39 ולמחרת התחיל בקורס צניחה. אחרי 4 צניחות יום, בלי צניחות לילה הודיע שהוא מוכן. תפקידם היה להגיע לפירנצה ולסייע לשבויים בריטים שהסתתרו, לעבור את הקווים, להשיג מפות מדויקות על האזור לקראת הלחימה בצפון וליצור קשר עם אנשי המקום.

היעלמותו של אנצו נותרה כחידה
ב- 7 במאי הצניחה התבטלה בשל ערפל כבד. ב- 15 במאי צנחו. היה חושך ורוח חזקה נשבה. רוסלי נפל במורד, התגלגל וחטף חבטה בראש. הוא שמע את שריקתו של אנצו, ענה בשריקה, אך לא נפגש עם אנצו. הוא הצליח להגיע לפירנצה ולדווח על היעלמו של אנצו. היעלמותו של אנצו הייתה חידה.  לפי התכנית היו אמורים לצנוח בצפון איטליה, אבל הטייסים טעו והורידו אותם ליד מבצרים גרמניים. עוד באותו לילה אנצו נפל בשבי.

ב- 8 לאוקטובר הועבר לדכאו בטרנספורט של אסירים פוליטיים. שם הוסרו מדיו והולבש בבגדי אסיר עם משולש אדום של אסיר פוליטי ומשולש צהוב של יהודי. ב- 10באוקטובר הועבר למילדורף וב- 16 בנובמבר הוחזר לדכאו. עד כאן ישנה עדות בטוחה של אנשים רבים, הזוכרים אותו היטב בגלל סגולותיו המיוחדות ואומץ ליבו.
בשעת מבחן העליון במחנה דכאו, נתגלו כל כוחו הפנימי וכל יציבותו. במקום של רעב, עינויים וזוועות היה מדריך, משענת, אח. במקום בו נשחק צלם אנוש העניק תקווה ונחמה. היתה זו עדותו האחרונה על אהבתו לבני אדם – ורק מעטים נותרו כדי לספר עליה. לפי סיפורי אנשים שהיו אז בדכאו, הגיע לשם באמצע חודש נובמבר קצין אס.אס. עם ניירות של 8-7 אנשים, כולם נורו בין ב- 17 ל- 20 בנובמבר. יש לשער שאנצו סרני היה ביניהם.