|
גבריאלה אלתר ילדת טהרן
שלוש וחצי שנים נמשך מסע הנדודים של ילדי טהרן, 719 ילדים לא ישכחו את ה- 18 בפברואר 1943 כשהגיעו לישראל במסע ייסורים ארוך ומפרך. אותם ילדים הגיעו במבצע מסובך ממזרח אירופה כשנמלטו מאימת הנאצים. רבים מהם איבדו את משפחותיהם בדרך עקב מחלות, רעב וקור. למעלה מעשרים אלף קילומטרים הם עברו מפולין דרך הקור הנוראי בברית המועצות, אוזבקיסטן, החום הכבד בהודו, איראן, תימן, מצריים ועד שהגיעו ברכבת לארץ ישראל. קבלת הפנים שחיכתה לאותם ילדים בארץ עוררה התרגשות עצומה. לגבעת ברנר הגיעה קבוצה של 42 ילדים, רק שתיים נשארו גבריאלה אלתר חברת הקיבוץ שנולדה בפולין ומיכל גלינה ז"ל. גבריאלה, בת ה- 82, אישה פעילה ומלאת חיים מספרת על התקופה החשוכה ההיא.
 "כשפרצה המלחמה נסענו מזרחה. כולם ברחו מההפצצות של הגרמנים, היינו אצל משפחה של אימא שלי בעיר לבוף שברוסיה של היום. אני זוכרת שהגיעו המון פליטים לרוסיה והרוסים שאלו האם אנחנו רוצים להישאר, כולם השיבו שהם רוצים לחזור לפולין, גם אנחנו רצינו לחזור לעיר שלנו ליד קראקוב. הרוסים לקחו אותנו לסיביר בקרונות משא, נסענו בהם שלושה שבועות. אוכל אפשר היה רק לדמיין. ביום שלם קיבלנו דייסה וקצת מים חמים. אני זוכרת שהיה בית שימוש אחד בקרון וכל הזמן חיכינו בתור. היה אשנב קטן שאפשר היה להסתכל דרכו החוצה, שלושה שבועות נסענו ככה, אחר כך הורידו אותנו בסיביר ושם נסענו במשך שלושה ימים לתוך יערות טייגה למחנה סגור, שבו היו צריפים וגם שם קיבלנו אוכל רק פעם ביום. היה קור איימים בסיביר 40 מעלות מתחת לאפס, אי אפשר בכלל לדמיין את זה, היינו ממסיסים את השלג כדי לשתות מים".
לאן המשכתם מסיביר?
"כשיצאנו מהמחנות בסיביר שחררו את כל היהודים והמשכנו בדרך המתישה לכיוון ארץ ישראל עצרנו בסמרקנט שאוזבקיסטן, שם הייתה תקופה נוראית אנשים מתו ברחובות מטיפוס. משפחה מהעיר שלנו לא הצליחה לשרוד וכמעט כולם מתו, נשארה ילדה בגילי ובן מבוגר יותר, ההורים שלי דאגו להם והכניסו אותם לבית יתומים. אני לא אשכח את היום שהגיעה משלחת מהארץ עם הנרייטה סאלד וחברים מארגון הג'ויינט, הם באו כדי להוציא את הילדים היתומים מסמרקנט לטהרן, ההורים שלי דחפו גם אותי לרכבת ביחד עם שני הילדים היתומים ואמרו לי 'אנחנו לא יודעים אם אנחנו נינצל, אז לפחות שאת תינצלי'.
אימא העלתה אותי לרכבת הייתי בת 11. אחותי סיפרה לי שהורדתי את הנעליים שלי ונתתי אותן לאימא אמרתי לה תמכרו אותן ובכסף הזה תקנו לחם, אמא דאגה לי ורצתה שאשאיר אותן עליי ואני השבתי לה שמי שייקח אותי ידאג לתת לי נעליים. הייתי לבד על הרכבת, שתי אחיותיי הגדולות נשארו עם ההורים. אחרי המלחמה ההורים שלי ואחיותיי חזרו לפולין, הם היו מאוד ציונים ובשנת 1945 הם עלו לישראל ובאו לחיות בתל אביב. חיכיתי להם כל כך שיבואו, אחרי פחות משנה בארץ אימא שלי נפטרה".
.jpg?id=8148956) הייתם בהרבה תחנות בדרך המתישה לישראל, למה קוראים לכם ילדי טהרן?
"כי מטהרן היינו אמורים לצאת לישראל, אבל, ארצות ערב התנגדו ולא נתנו לנו לעבור וכך מכיוון שלא יכולנו לבוא ישירות שטנו באונייה בדרך עוקפת שארכה שישה שבועות, עד שהגענו לתימן. כל הילדים היו חולים בגלל הנסיעה הקשה. מתימן הגענו לפורט סעיד שבמצריים, שם חיכתה לנו הבריגדה הישראלית הם קיבלו אותנו ואחרי כמה ימים עלינו לרכבת והגענו לישראל למחנה המעפילים בעתלית".
קבלת הפנים של ילדי טהרן בארץ
מה את זוכרת מקבלת הפנים בארץ?
"בארץ הייתה שמחה גדולה, עדיין לא ידעו על השואה ואנחנו היינו הילדים הראשונים שהגיעו בזמן המלחמה. היינו ילדים מורעבים וחולים. אלפי אנשים חיכו לאורך כל הרציף מרחובות ועד עתלית. בעתלית הילדים חולקו למחנות פועלים בכל הארץ שם הם עברו הדרכה אחריה התפזרו לקיבוצים".
שמרת על קשר עם ילדים שהיו איתך בספינה?
"עד היום יש לי כמה חברות וחברים שאנחנו בקשר".
מה הזיכרון הכי חזק שלך מהתקופה החשוכה הזאת?
"בעיר סמרקנט שבאוזבקיסטן היה רעב נוראי ומחלות איומות לא היה מה לאכול שם, אנשים שכבו חולים ברחובות ומתו אלפי אנשים. אני חליתי בחצבת אבל, המזל שלי היה שהמשפחה שלי גרה במרתף, היא בודדה אותי מכולם וכך ניצלתי. לאחותי היה את הספר 'היידי בת ההרים' והיא הקריאה לי את הסיפור כל הזמן. מכרנו את הבגדים הישנים שלנו ומהכסף שקיבלנו עבורם, היינו קונות לחם וסלק. הלכתי תמיד עם אחות שלי. אחרי שהבראתי חיכינו אחותי ואני לילה שלם כדי לקנות לחם, הרעב היה כל כך גדול שאני לא אשכח איך חיכינו לילה שלם בתור לדלפק של הלחם ובדיוק כשהגענו לדלפק אמרו לנו שהלחם נגמר ונשארנו רעבות. עד היום הילדים שלי אומרים לי שהמקרר שלי מפוצץ באוכל, שבעים שנה עברו, זה בגלל הרעב שאני זוכרת היטב מאז. אני לא יכולה לראות שזורקים אוכל".
|
בטעינה...