גדעון רייס: "למרות כל הקושי, רציתי לחזור לשחק"

סיפורו המרגש של גדעון בן הקיבוץ וכדורסלן העבר של הפועל גבעת ברנר/נען, שחזר לשחק כדורסל למרות, שאיבד את הראייה בעינו השמאלית ואת שתי אצבעותיו בידו הימנית במלחמת יום כיפור

מאת: אביטל אקו ליברמן

האהבה שלי לספורט התחילה לקראת סוף שנות השבעים כשהייתי ילדה. הרבה בזכות קבוצת הכדורסל של קיבוץ גבעת-ברנר. באותם הימים הלכתי עם אמי (שהייתה הקמע של הקבוצה) אבי ואחיותיי לצפות במשחקים. כל משחק היה חוויה אמיתית שליוותה את כל האוכלוסיה של הקיבוץ באותם הזמנים, אני זוכרת שאפילו תזמורת מיוחדת הייתה מלווה את משחקי הבית בקיבוץ באולם הספורט "המצרנה".

באופן מיוחד אני זוכרת את האחים רייס שהיוו את לב הקבוצה באותם הימים. שלושה אחים, ספורטאים למופת שהיו מוכשרים בכל ענף ספורט בו שיחקו. זאביק שהיה אלוף הארץ בקפיצה משולשת במשך 16 שנים רצופות, גדעון שהיה אלוף הארץ בקפיצה לרוחק ויהודה שניחן בחוש הומור רב ובידי זהב.

האהבה של שלושתם לכדורסל הייתה מעל הכל ועם לב כזה חזק והרבה נשמה הם הצעידו את גבעת ברנר להישגים והיו מושא הערצתם של הילדים בקיבוץ, שרצו להיות מוכשרים לפחות כמוהם. כדאי לציין את תרומתו הרבה של עמי שלף ז"ל, לייחודיות של הקבוצה.

קבוצה זו הצליחה להחזיק מעמד במשך 20 שנים רצופות בליגה הלאומית. לימים התווסף שחקן בעל שיעור קומה בדמותו של אביגדור מוסקוביץ' שעלה גם הוא לבוגרים ושיחק בקבוצה, והיה אחד מגדולי השחקנים בארץ.

גדעון רייס היה אחד משחקני המפתח וגם לאחר הפציעה הקשה שעבר במלחמת יום הכיפורים הוא ידע בעקשנות לחזור למגרש הכדורסל ולשחק בליגה הלאומית, ללא שתי אצבעות וללא עין שמאל. על כך הוא קיבל את אות ספורטאי המופת.


גדעון רייס מספר את סיפורו מביתו בארה"ב, שם הוא מתגורר למעלה מעשרים וחמש שנה: "אלה היו זמנים אחרים מהיום, הפועל גבעת-ברנר, הייתה מושתתת על שחקנים מקומיים. זאביק, יהודה ואני, עודד גינדין ואביגדור מוסקוביץ', שהיה שחקן נבחרת ישראל. פימנטל, עמיר קמיאל, שאול סבירסקי. היינו מתאמנים 4 פעמים בשבוע ומשחקים בימי שישי בערב. למשחקי החוץ היינו נוסעים במשאית".

רייס סיפר על האיכויות המיוחדות של גבעת-ברנר באותם ימים: "בניגוד לקבוצות אחרות, היינו קבוצה מהירה מאוד, בעלת יכולת אתלטית גבוהה והיינו קלעים טובים מאוד. השחקנים הכי גבוהים בקבוצה התנשאו לגובה 1.90 עמי שלף ז"ל ועזרא פימנטל. היינו בנויים על הרבה רוח לחימה, מהירות וקליעה. היינו בצמרת הליגה במקומות 4-6 ותמיד רצו לאמן אותנו".

"כשהתעוררתי לא ראיתי בעין אחת ויד ימין הייתה מרוטשת" רייס המשיך: "היו עוד קבוצות מהקיבוצים. בכולם שיחקו שחקנים מקומיים בתוספת חיזוק של שחקן או שניים שלא היו חברי הקיבוץ (אז לא היו זרים), תקציב נמוך מאוד. התווכחתי שאי אפשר להגיד לנוער לבוא לשחק אם אין קבוצה ברמה גבוהה ותחרותיות זה מה שגורם לנוער לרצות לשחק. בימי שישי הייתה תזמורת לפני המשחק ממש חגיגה, אווירה שונה מהיום".

גדעון רייס בפעולה


אלא שאז המדינה עברה תפנית גדולה שהשפיעה גם על הקבוצה: "הגיעה מלחמת יום כיפור. זה היה יום שבת, התגייסנו כולנו. בבוקר כבר הגיעה השמועה, ידענו שאנחנו הולכים להתגייס. בשעות הצהריים לקחו אותי לבסיס ליד ירושלים ובאותו לילה עלינו על הטנקים ונסענו מירושלים עד לרמת-הגולן בטנק, יומיים נסיעה זה לקח לנו".

הדרך לרמת הגולן כמו שרייס מספר היתה קשה במיוחד: "ציוותו את הטנקים, אך מכיוון שלא היו מובילי טנקים, נסענו כל החטיבה בשרשרת טנקים. אנשים שראו אותנו בצידי הדרך, נופפו לנו לשלום. הדרך הייתה ארוכה והנסיעה איטית. לא ישנו 48 שעות, אם אכלנו או לא, אני לא זוכר אבל אני בטוח שלא ישנו".

רייס עצמו עבר אירוע טראומתי במלחמה ההיא ועל כך הוא מספר: "המלחמה התחילה ביום שני ואני נפצעתי 5 ימים אח"כ, בשבת במקום שנקרא תל מסחרה. הייתי מ"פ בשריון. התקרב לעברינו כח סורי היינו בעמדות טובות, היה קשה לראות אותנו הטנק שלנו ירה את הפגז הראשון, איך שיריתי יצאתי מהמחבוא וספגתי טיל בחלק האחורי של הטנק עפתי מהצריח על המנוע ונפגעתי מהרסיסים. הייתי מוטל על האדמה, מחוסר הכרה. כשהתעוררתי לא ראיתי בעין אחת ויד ימין הייתה מרוטשת".

"אמרתי לחבר'ה: תשמרו לי על יד ימין, אני צריך לשחק כדורסל"
גם ברגעים הקשים הללו לא שכח רייס את משחק הכדורסל שהוא כל כך אוהב: "אמרתי לחבר'ה 'תשמרו לי על יד ימין אני צריך לשחק כדורסל'. בעין שמאל נכנס לי רסיס ואיבדתי את הראייה".

על הפינוי עצמו והטיפול הראשוני בפציעה מספר רייס: "הודעתי בקשר למג"ד שנפצעתי.הגיע חובש, שחבש אותי ולקחו אותי למקום איסוף פצועים שם קיבלתי מורפיום לשיכוך כאבים. כשהזריקו לי את המורפיום, הרגשתי הקלה ורק אחרי זה הבנתי כמה זה כאב, כנראה לא חשתי בכאב בגלל הדריכות והמתח. יותר מאוחר, חבר שלי מקיבוץ נען ששמע בקשר שנפצעתי, בא לחלץ אותי הוא לקח אותי בג'יפ למקום איסוף בהליקופטר, שהטיס אותי לבי"ח רמב"ם. בדרך בגלל המורפיום הקאתי והוא ניקה אותי. הוא אמר לי לא לדאוג".

האירוע הזה נחרט בליבו ולפני מספר שנים הודה רייס לחבר היקר על העזרה בצורה מקורית: "חגגתי בגבעת-ברנר, את יום הולדתי ה-60. אשתי הזמינה אותו ונתנה לו חולצה נקייה במתנה".

רייס עבר תהליך החלמה ארוך וקשה עד שהתאושש וחזר לשחק: "ההחלמה שלי הייתה חודשיים עד שיצאתי מבי"ח. עברתי שני ניתוחים לסדר את היד ואיבדתי את הראייה בעין שמאל. היה ילד מחיפה שזיהה אותי בביה"ח וכל בוקר הוא הביא לי עיתון ספורט שאהיה בעניינים. בגלל המלחמה הליגה נדחתה בחצי שנה. לי לקח שמונה חודשים, עד שחזרתי לשחק".

"במשחק הראשון לאחר הפציעה מול מכבי ר"ג, קלעתי מעל 10 נקודות"
וגם החזרה עצמה לפרקט לא היתה קלה כמובן נוכח הפציעה הקשה: "מאוד קשה לחזור לשחק בלי עין ושתי אצבעות. הייתה לי בעיה לשחק עם עין אחת, להעריך את המרחק, עד היום כשאני מוזג תה אני צריך לשים את הקומקום על ספר כדי לדייק במזיגה".


עם זאת רייס הצליח להתמודד עם הקשיים ולשחק היטב: למרות הקושי, הצלחתי לשחק וקלעתי לא רע. הייתי שחקן מאוד מהיר, נכנסתי הרבה לסל. ההתמצאות ברחבה, הייתה קשה אבל הייתי כבר מנוסה יותר במגרש. בגלל שאני שמאלי והיד הימנית נפגעה יכולתי להמשיך לשחק. רציתי לשחק וראיתי שאני יכול. אני זוכר שבמשחק הראשון מול מכבי ר"ג, קלעתי מעל 10 נקודות. הייתי בין השחקנים הבולטים בארץ".

גדעון רייס עם הנכדה. מימין: עודד גינדין



רייס זכה לתגובות אוהדות על הקאמבק המרשים שלו אחת מהן ריגשה אותו במיוחד: "אחרי המשחק נגד מכבי ר"ג קיבלתי מכתב מגברת שאמרה שהייתה נוכחת כשההליקופטר הגיע לחיפה לבי"ח רמב"ם ואחרי שנה היא קראה שחזרתי לשחק זה מאוד הרשים אותה. הייתי שמח לדעת מי זאת".

רייס המשיך לשחק מספר שנים נוספות עד שפרש, לאחר מכן הוא למד תעשייה וניהול במכללת רופין ועזב את הארץ בשנת 1985.