נעמה קהא בת הקיבוץ חזרה בחודש אוגוסט מיפן שם הייתה בוועידה שעסקה בסכסוך הישראלי-פלסטיני. לוועידה הגיעה עם עוד ארבע סטודנטיות מטעם אוניברסיטת ת"א שם הן לומדות וסטודנטים ערבים-ישראלים וסטודנט פלשתינאי. על החוויה היוצאת דופן שעברה היא מספרת לאתר.
"באוגוסט האחרון נסעתי יחד עם עוד שבעה סטודנטים ליפן לוועידה שעסקה ב”סכסוך הישראלי- פלסטיני”. אל הוועידה הגעתי דרך הלימודים באוניברסיטת תל אביב. הוועידה כולה אורגנה ותוכננה על ידי סטודנטים יפנים ולא הייתה קשורה לשום ארגון פוליטי או ממלכתי. זו השנה התשיעית שהוועידה נערכת. פרט לשבעה עשר סטודנטים יפנים היו חברים בוועידה ארבע בנות ישראליות, שלושה סטודנטים ערבים ישראלים- שני בנים ובת, וסטודנט פלשתינאי מחברון. איסלאם, הסטודנט הפלשתינאי, הגיע בשבוע איחור לוועידה, לאחר ששתי טיסות- אייר פראנס ולופטהאנזה סירבו להעלות אותו למטוס. לבסוף הוא הוטס לטוקיו מעמאן שבירדן בטיסת טורקיש אירוויס".
איפה התקיימו הדיונים?
"את הדיונים קיימנו בבית מסורתי על גבעה בכפר “אקיוטה” שנמצא כ-50 ק”מ צפונית מערבית לעיר הירושימה. בבית זה גם חיינו ברוב התקופה. השהייה באקיוטה השפיעה באופן ניכר על אופי הסמינר. ישנו יחד זה לצד זה לפי המסורת היפנית (על “טאטאמי” ו”פוטונים”, ובקיצור, על הרצפה...) בישלנו יחד את האוכל וגם התרחצנו יחד כל ערב ב”אונסן”- הספא היפני. התפאורה הייתה אותנטית מאוד. מסביבנו הרבה ירוק ושקט, שדות אורז מובנים בטרסות, אין הרבה תושבים בכפר, והשכנים שלנו היו ברובם חקלאים קשישים. פרט לחנות “7/11” במורד הגבעה היינו מנותקים מכל סממן של ציביליזציה או עולם מערבי. נאלצנו לחיות בלי אינטרנט או מים חמים, ואפילו בלי כיסאות ושולחנות"...
איפה ישנתם?
"ישנו בדוחק ואותו חדר ששימש לדיונים הפך במהלך היום ל”חדר אוכל” ובסוף היום ל”חדר שינה”. כבר ביום הראשון חילקו אותנו לקבוצות, ומדי יום ביצענו, כל המשתתפים בוועידה, את מטלות הבית השונות- בישול, ניקיון, סידור מיטות וכו’. כקיבוצניקית לא התקשיתי במיוחד להסתגל לתנאים, ואף אהבתי את עבודת הצוות והשיתוף. חיינו כקומונה".
איך החוויה הזאת השפיעה עלייך?
"הנסיעה הייתה חוויה מאוד חזקה. מעבר לאורח החיים המסורתי הייתה התמודדות עם ארץ זרה, גינונים ומנהגים הפוכים מהמוכר לי, ואוכלוסייה שברובה הגדול אינה דוברת אנגלית. ההסתגלות לא הייתה פשוטה, אבל עם הזמן גיליתי מעבר לנופים ומבנים מקסימים, גם אנשים מדהימים ותרבות מופלאה. ההגעה ליפן הייתה הגשמת חלום, והטיול בה היה חלומי לא פחות. זכיתי להשתתף באירועים מסורתיים, לרכוש חברים יפנים, לבקר באתרים חשובים (למשל המוזיאון לפצצת אטום בהירושימה שכלל גם מפגש מרגש עם ניצולה מההפגזה במלחה”ע ה-2) ולהגיע למקומות ולחוויות שכתיירת סביר להניח שהייתי מפספסת".
ספרי על הוועידה שנערכה ועל המפגש עם הסטודנט הפלשתינאי.
"החוויה החזקה והאמיתית ביותר הייתה הוועידה עצמה. זו הייתה לי הפעם הראשונה שאני נפגשת עם פלשתינאי בן גילי ושומעת ממנו על חייו. המפגש עמו לא היה קל. זה בעצם היה מפגש עם מציאות כואבת שעד עכשיו ניסיתי להדחיק. יותר נוח וקל לחיות בבועה. איסלאם סיפר על חיי היומיום שלו בחברון, על הקשיים והמגבלות, וכאזרחית המדינה היה קשה לשמוע. כיצד דברים שעבורי פשוטים ומובנים מאליהם כמו- לצאת לבלות, ללכת ללמוד באוניברסיטה, לטייל בעולם, עבורו הם בלתי אפשריים".
באיזה חוויות שעוברות עליו הוא שיתף אותך?
"הוא שיתף בחרדה הגוברת והמתמשכת שיש לבני עמו אל מול חמאס ופתאח ועל אי היכולת שלהם להתמרד ולהתקומם נגד השלטון “כמו שעושים בישראל”. לטענתו רבים מהתושבים בגדה רוצים שלום ונמאס להם מהטרור והאלימות".
היו ביניכם חילוקי דיעות?
"לשמחתי למרות הוויכוחים הנוקבים, הצלחנו, הסטודנטים הישראלים והערבים, לשים את העניינים הפוליטיים בצד ולהיות חברים. הוכחנו כי הדבר לא תלוי בפוליטיקאים או בהסכמים דיפלומטיים. שלום שמתחיל בין אנשים. הסביבה בה שהינו הייתה אינטימית וצפופה, כך שגם אם היו בינינו מחלוקות, והיו, נאלצנו לפתור אותן וללמוד לחיות, פשוטו כמשמעו, אחד עם השני. זה לא היה תמיד כל כך פשוט. כששומעים האשמות בוטות ביותר נגד ישראל אי אפשר להישאר אדישים. ניסיתי לא לשפוט. להבין את הכאב והמקור לכאב שלהם וכך גם נוצר החיבור בינינו. אני חושבת שבזכות הגישה המאופקת והמתחשבת שהפגנתי הצלחתי גם להתקרב ולהתחבר אל הסטודנטים הערבים. ההשלכות של המפגש בינינו שהתחיל עם הרבה מתיחות וכעס נגמר באהבה גדולה וחברות אמת, ואני מוקירה את הזכות שהייתה לי להכיר את האנשים האלה. קשה לי להאמין שמפגש בסגנון הזה היה יכול להתקיים בישראל, ואין ספק שהאווירה ביפן והסביבה תרמו לדיון נקי ומעמיק, ולהיכרות אמיתית עם בני אדם".
