עץ אלון
 
עץ האלון היפהפה, שנמצא על דשא המייסדים, נגוע במחלה נדירה של עצים וככל הנראה, כבר אי אפשר להציל אותו. העץ נשתל בשנת 1972, ע"י חברנו, משה אבן, שמכיר את כל הסיפורים סביב אותו אלון אנגלי: "גבעת ברנר, הייתה תחנה של עצי אקלום ובהם עץ האלון האנגלי שצמח לתפארת והיה מקור עלייה לרגל", משחזר משה אבן, "סטודנטים היו באים לראות אותו, להתרשם ממנו וללמוד עליו. העץ התפתח לרדיוס של 30 מטרים והיה עץ האלון הגדול ביותר בארץ".

לאחרונה, התגלה שהעץ נגוע וחולה. הנזק, כך נראה, בלתי הפיך. משה אבן היה הראשון, שהבחין בשינוי שחל בעץ: "לפני כחצי שנה גיליתי ענף שהיה בשלכת. זה היה בעיני מאוד משונה, משום שזאת לא הייתה עונת הנשירה. הזמנתי מומחה לעצים, הסתכלנו, בדקנו וגילינו תופעה לא נפוצה לעץ זה. חלק מהענפים נמצאו עם פגיעה של מכרסמים. הזחלים שאכלו את הקליפה של העץ פגעו בענפים וכתוצאה מכך, העלים התייבשו והתברר שכל העץ נגוע".

אפשר להציל אותו? "לא. יש מי שאומר שכן, אבל לדעתי, זה כמו כוסות רוח למת".

עץ האלון היום

אם אי אפשר להציל אותו, מה לדעתך, צריך לעשות עם העץ?
"נכון שזה עץ מת ולא חי, אבל, אני יכול לספר סיפור קצר. מול הדואר ישנה קבוצה של עצי איקליפטוס מהעלייה של הראשונים לגבעת ברנר. האנקדוטה היא, שאחד מהאיקליפטוסים, ליד הדואר, התייבש ונשאר כפסל. כשבנו את האולם מופעים, האדריכל שתכנן את הגן מסביב לאולם, אמר שהאיקליפטוס היבש יפהפה והשאיר אותו כמוצג סביבתי, שאסור לגעת בו".

זה לא מסוכן משום שהוא יכול בטעות ליפול? "לא. למה שיפול? 40 שנה הוא לא נפל".

מה לדעתך צריך לעשות עם עץ האלון, להשאיר או לכרות אותו, משום שהוא חולה?
"אני חושב שאת עץ האלון צריך להשאיר בתור זיכרון סביבתי, אפילו כמעין אנדרטה.
זה עץ טיפוחיי, ליוויתי אותו כמו ילד שנולד וברגע שראיתי שהוא חולה ואין מזור, זה נגע לי מאוד בלב והיה לי קשה להשלים עם זה. עץ האלון מסמל בעיני את היופי והחוזק במערכת הענפים המרהיבה שלו. הוא נותן לי דוגמא להורים שלי, שהקימו את הקיבוץ, איך בשנים הראשונות כשבקושי הייתה פרוסת לחם או כוס מים, הם לא וויתרו ויצרו לנו את הקיבוץ הנפלא הזה. כך אני רואה את העץ, השתקפות למה שההורים שלי עברו. אני רואה אותו, גר על ידו והוא נמצא ליד עץ החושחש, שאבא שלי נטע בשנת 1936 ולמרות שאבי אינו בין החיים, העץ ממשיך לחיות ולתת את פירותיו".