היינו מתכנסים באחד החדרים בטיינר- גבי, ששר הכי נכון שר את המנגינה, יצחק כהן ויורם אורן טרצה גבוהה, ואני אוקטבה מתחת לדני שנתן קול נוסף בלי ללמוד את המנגינה שלא לדבר שלא תמיד ידע את המלים. עיבודים היינו ממציאים בעצמנו, בעיקר על ידי גבי, המוסיקלי והפדנט שבינינו.

השירים ששרנו היו תערובת מקסימה  של שירי ארץ ישראל, שירי עמים, שירי מקהלות  רוסיים,  שירי ספיריצו'אלס של ה"גולדן גייט", שירים דרום אמריקאים של ה"לוס פרגואיוס" שירי קאונטרי  שאותם הכרנו מהרדיו ומהתקליטים, שירים צרפתים  של ה"קומפניון דה לה שנסון" מתורגמים  לעברית וקנונים שלמדנו במקהלות עם בנימין פינטוס,  תיאו בלוך וכל אותם מנצחים ומורי מוזיקה שליוו את ילדותינו ונעורינו.

בשלב זה הפכה חבורת הזמר לחלק בלתי נפרד מחיי התרבות התוססים של החטיבה ומחיי התרבות התוססים לא פחות של גבעת ברנר באותם הימים. היינו מופיעים בצוותא השבועית, כך נקרא אז ערב התרבות של החטיבה, במסיבות של המשק  ובחגים הגדולים: פסח ויום העצמאות. ב אוגוסט 1958- הוזמנה החמישייה להופיע בערב הפתיחה של פסטיבל  הקיבוצים בחיפה. ב "על המישמר" נכתב כך: "בפתיחת פסטיבל הקבוץ באמפיתיאטרון בקרית אליעזר נכחו 7000 בעלי כרטיסים, מהם 3000 חברי משקים   וכ4000- אנשי עיר, ומעריכים, כי 10.000 צופים השקיפו אל במת הפסטיבל ממדרונות הכרמל וגגות הבתים בקרית אליעזר.... כל אלה נהנו מהצגת חינם".

עם תחילת הערב, עמדנו חמישתנו  רועדים מהתרגשות עם מיקרופון  אחד   מול הקהל הענק. פתחנו עם "סוינגלו סויט צ'ריוט", המשכנו בשיר העם היוגוסלבי "ישן לו כפרי" ועוד שלושה שירים. בעקבות ההופעה  הזו הזמין אותנו אפרים אבא למחרת לאולפן קול ישראל. זה היה חדרון קטנטן  שקירותיו עטופים במגשי ביצים ריקים ובו הקלטנו את השירים שלנו. נשארנו בחיפה עוד כמה ערבים והופענו בבתי קולנוע שבהם התקיימו המופעים של הקבוצים: "אורה" ו"אמפיתאטרון".

באותה שנה התארחה בגבעת ברנר "מקהלת הקבוץ המאוחד". באותה תקופה עבדו איתה יהודה אנגל ואברהם דאוס והיא הייתה הגוף המוסיקלי העיקרי של הקיבוצים.  אנחנו התבקשנו להופיע אצלם במסיבת הסיום של המפגש שלהם. הופענו עם כל הרפרטואר שלנו וכל המטען המוסיקלי שהיה לנו אז. יהודה אנגל החליט על המקום לקבל  אותנו למקהלה. בדיעבד זה היה עבורנו בית ספר מצוין.

מ 1962 , אחרי השחרור מהצבא, חידשנו את הפעילות המוסיקלית שלנו בהרכב של רביעייה.
ב 1964 – שמע עלינו חנוך חסון, הזמין אותנו לאולפן כדי לשמוע מקרוב ואחר כך ל"מועדון הזמר" בבית אלפא. באותו ערב כיכבו נחמה הנדל,  פאקו איבנז  וכן זמרת צעירה שהייתה אז בראשית דרכה - חוה אלברשטיין.
ב-1965 גויסו דני  ודליה לעזרת קבוץ בית גוברין והפעילות שלנו הצטמצמה מאוד.  

ביוני 1967 פרצה מלחמת ששת הימים ובמהלכה נהרג דני, כאשר ניסה להציל פצוע. על מעשהו זה קיבל את עיטור הגבורה. ביום ה 30 הייתה התכנסות בבית גוברין. הושמעה הקלטה מהופעת הרביעייה ב"מועדון הזמר". מתוך הסרט בקע קולו היפה של דני. פתאום - בכו כולם ואחר כך החלו לשיר.

עוד במהלך "השבעה" הועלה הרעיון להפיק תקליט זיכרון לדני. דבר ראשון  היה צריך למצוא זמר בריטון ולרביעייה הצטרף מנשה ארבל. לאחר מכן פנינו למני צפריר שייקח על עצמו את כל הניהול המוזיקלי ואת עיבוד השירים. חגי רודנר לקח על עצמו את כל העבודה המנהלתית והצטרף לעבודה המוזיקלית כנגן בס. העבודה ארכה כשנה ובחודשים האחרונים יצאנו לסדרת הופעות בקיבוצים כדי לתת לעבודה ליטוש סופי. התקליט יצא תחילה ב 500 עותקים ולאחר שכולם נמכרו הופיעו עוד כמה וכמה מהדורות שנמכרו בחנויות ברחבי הארץ.

בחברת "הד ארצי" עודדו אותנו להוציא תקליט שני. התחלנו לעבוד על כמה שירים של נעמי שמר ואף הופענו איתה בכמה הופעות כלהקת חימום אך כל אחד מאיתנו כבר היה נתון בעבודתו, בענייניו וחובותיו והרעיון נגנז.
עם ההחלטה על הוצאת התקליט נתקבלה החלטה חשובה נוספת- לערוך  בבית גוברין את ערב "שירים לדני" בהשתתפות חבורות זמר ואמנים מההתיישבות העובדת.

לערב המתקיים מדי שנה עד ימינו אלה באים כאלף איש, המשפחה, חבריו של דני מהסיירת ומאות מיישובי הסביבה. בשנים הראשונות  המשיכה הרביעייה להופיע  בערבים אלה עד שהתפרקה.
ב 1999- התאחדה הרביעייה להופעה לרגל הוצאת התקליטור. הקהל הנרגש הצטרף מההתחלה וליווה אותנו בכל השירים עד לתו האחרון.

לצפייה ברביעיית גבעת-ברנר, לחצו כאן