סיפורו של פיץ עמירם

לקראת יום השואה אנחנו מביאים את סיפורו המרתק של פיץ עמירם, חבר גבעת ברנר, שבזמן מלחמת העולם השנייה
היה ילד בן תשע.

"משפחתי היגרה לאנטוורפן שבבלגיה, בשנות ה- 20 המאוחרות, נולדתי שם ואני בן הזקונים מתוך חמישה אחים. משפחתי הייתה ציונית ובניה היו פעילים ב"שומר הצעיר". אבא היה אדם סמכותי, מעט קשוח ואימא הייתה אישה פדנטית, עקרת בית מעולה ומסורתית. אני זוכר את הדלקת הנרות בכל יום שישי. בשנות ה- 40 נכבשה בלגיה ע"י הגרמנים, ניסינו לברוח לצרפת ושם, באיזה עיירה ליד למאנש נתקענו, בעקבות ההפצצות של הגרמנים שהתרבו והתקדמות צבאם. הבנו שבשלב זה אין סיכוי לעבור את הגבול וחזרנו לביתנו באנטוורפן.
 

אחר-כך התחילו היהודים לענוד את הטלאי הצהוב. אני הייתי ילד קטן בלונדיני ולא משכתי תשומת לב, אבא ואימא ענדו את הטלאי. בהדרגה המצב החמיר ראינו שלוקחים הרבה גברים למחנות העבודה. הבית שלנו התרוקן, כל האחים והאחיות הבוגרים נעלמו מהבית ואני נשארתי עם הוריי.

אחותי הבכירה הצליחה למצוא לי ולאימא מקומות מסתור. את אימא העבירו לאזור היערות והיא עבדה אצל הכפריים כעוזרת בית. לי חיפשו מקום בבית יתומים. כאשר המצב החמיר הועברתי למשפחה קתולית. אימי ואחותי הבוגרת הביאו אותי לשם. המשפחה הזו חיה בעיירה באזור הררי ולה חווה חקלאית שעליה פרנסתה. אימי ואחותי עזבו אותי והשאירו אותי לבד עם המשפחה הזרה. לפני שאימא נפרדה ממני, היא אמרה לי שאני הולך למוסד ליתומים ואשאר שם עד סוף המלחמה, כי אני יהודי ואסור כמובן לדבר על כך. היא הוסיפה שהיא מקווה שמדי פעם אצליח לפגוש אותה או את אחותי הגדולה. מאותה פרידה, אינני זוכר כלו. סיפרו לי מאוחר יותר שבכיתי ואח"כ התיישבתי בפינה ושתקתי לא דיברתי נסגרתי. כשילדי המשפחה ראו אותי כך, הם שכנעו את אימם לא למסור אותי לבית היתומים. בעיקר אני זוכר את הבנות הבוגרות שלא הרפו מאימם ואמרו מה היית חושבת אם זה היה הפוך ואנחנו היינו צריכות ללכת למוסד ליתומים".

"חיילים גרמנים הרימו אותי על הידיים ואמרו איזה ילד חמוד ארי גזעי"
"הייתי אז בן תשע. את אב המשפחה אני זוכר כאדם קשה ורציני, רק לאחר המלחמה נודע לי שהוא היה סגן מפקד במחתרת הבלגית. ההורים האלה ידעו את הסיכונים הגדולים שלקחו על עצמם על החזקת ילד יהודי. הם סיכנו בכך לא רק את עצמם, אלא, את כל המחתרת הבלגית שבאזור. לבסוף הם חיברו סיפור כיסוי שאני נוצרי קרוב משפחה מצרפת, שבא לחיות בחווה בגלל חוסר אמצעים לגדל אותי. אני, ילד צרפתי? לא דיברתי צרפתית, אלא פלמית. הייתי בלונדיני ואף אחד לא חשד במשהו. חיילים גרמנים שפגשו אותנו ברחוב, היו מרימים אותי על הידיים ואומרים איזה ילד נחמד - ארי גזעי! פחדתי מהם. נשארתי במשפחה שנתיים וחצי עד סוף המלחמה. טיפלתי בפרות ובחזירים וגם עבדתי בשדות. היחס אליי היה מצוין. גם בני המשפחה הרחוקים יותר היו שותפים לסוד".

הפגישות בסתר עם אימא
"במשך שנתיים נפגשתי עם אימא שלוש פעמים בלבד. היו קובעים לנו מקום מפגש בעיירה מסוימת ואימא הייתה באה לשם. השאירו אותנו לבדנו למספר שעות, היינו שותים קפה ומטיילים. אימא נאנחה שהיא לא יודעת מה עלה בגורלם של שאר בני המשפחה וסיפרה לי שאחותי הפכה לנזירה. הפגישות היו תמיד מיוחדות והבעיה הייתה תמד הפרידה הקשה. יום אחד קיבלתי מברק שבישר לי שאימא חולה מאוד וצריך לבקר אותה. בפגישה השלישית בינינו והאחרונה התקשיתי לדבר חופשי, דיברנו יותר בידיים ואימי המאמצת סיפרה לי מאוחר יותר שהיא בכתה כשראתה איך ילד קטן כמוני ואימו מתקשים לדבר. לאחר מספר ימים הגיע מברק שאימא מתה. לא נסענו ללוויה כי היה מסוכן מדיי.

החיים נמשכו והגרמנים הופיעו פתאום בסביבתנו, כדי לשפר עמדות. בוקר. אחד הם הגיעו לביתנו, דיברו עם האבא בצרפתית וביניהם בגרמנית, אני הבנתי גרמנית כשהם הלכו סיפרתי להם שכוונתם להחרים את החווה ואת הסוסים ולסלק אותנו. האבא אמר שמוטב שנסתלק מרצוננו ולא נתעמת איתם. עזבנו את הבית והלכנו למערה אי שם בשדות כל המשפחה עברה לגור במערה. שבוע ימים התחבאנו ושמענו את ההפגזות משני הכיוונים. אחרי שבוע, יצאנו לבדוק וראינו את הטנקים הגרמנים נסוגים, כשחזרנו לחווה חלק ממנה היה הרוס. האמריקאים הגיעו והאבא כל כך שמח".

בתמונה: פיץ באמצע (עם הגרביים השחורים) ביחד עם אימו והמשפחה המאמצת

מה קרה לבני המשפחה?
"אחותי הבוגרת נתפסה בשלב מסוים ונשלחה לאושוויץ ושם נספתה. האחות השנייה התנצרה והתנזרה, כשהאח הבכור ראה אותה עם צלב על צווארה הוא קרע ממנה את הצלב. היחסים איתה נותקו. אחד מאחיי הבוגרים אף הוא נתפס והועבר לאושוויץ, אך הצליח להחזיק מעמד ושרד. פגשתי אותו אחרי המלחמה, הוא מאוד השתנה, נעשה מסוגר. מעולם לא סיפר לי ואף לא לילדיו את מה שעבר עליו באושוויץ. אבי והאח השני הצליחו להסתתר במשך כל התקופה בשוויץ, באזורים הרריים".

איך נפרדים מהמשפחה המאמצת?
"אבי ואחי הגיעו אחרי המלחמה לחווה וביקשו שאבוא עימם סירבתי. מה פתאום שאלך איתם? נקשרתי מאוד למשפחה המאמצת ולחווה ולא הייתי מוכן להינתק. המאבק ביני ובין אבא נמשך יותר משנה הוא אמר לי שהוא והאחים חייבם להתאחד, אחרי שאימא מתה האחות הבכורה נספתה בשואה והצעירה התנזרה. הסכמתי אבל התניתי את זה שאם נעלה לארץ נלך לקיבוץ ושהוא לעולם לא יעזוב אותי ונחיה ביחד והוא הסכים כמובן. בסוף 1946 עלינו מצרפת באונייה תיאודור הרצל".

הקשרים עם המשפחה המאמצת
"מאז הניתוק, אחרי כ- 22 שנים הרצון להיפגש איתם שוב, לא הרפה ממני. כשנפגשנו שוב קשה לתאר את ההתרגשות הגדולה שאחזה בכולנו. כל העיירה הגיעה וכולם קיבלו אותנו בצורה נפלאה. אשתי, מרים, אמרה שמעולם לא ראתה דבר שכזה".

חסידי אומות העולם
"ניגשתי לספר את סיפורי, כדי לרשום אותם כחסידי אומות העולם, במפגש שנערך באוניברסיטת בר-אילן, התברר שהבלגים הצילו הכי הרבה ילדים, כ- 5000. הוריי המאמצים כבר לא היו בין החיים ואפשר היה שילדיהם יקבלו את האות. המשפחה שהייתה כל כך צנועה, אמרה לי שאעזוב את זה, אך התעקשתי והתחזקתי יותר בדעתי, כאשר שמעתי שבבלגיה נשמעים כבר דיבורים על כך שבכלל לא הייתה שואה. לבסוף ניצחתי. בשנת 1993 המשפחה קיבלה תעודה ומדלייה בצורת גלובוס שעלייה כתוב "הצלת אדם אחד – הצלת עולם ומלואו". גם את עניין הילדים לא עזבתי ואף הם הוכרו כחסידי אומות העולם וכל אחד מהם קיבל את האות "מיד ושם".

מתוך ארכיון הקיבוץ, ראיינה בת שבע גורביץ'.