משירי ברסאנס והגיטרה של צבי
נכתב במלאת 100 שנים להולדת צבי (הנרי) הוכברג המורה האגדי לאנגלית (1910 – 1990).
בשבת 23/10/10 ערכנו אירוע לזכרו במסגרת משפחתית מצומצמת, במועדון החברים של גבעת-ברנר. במשך כ- 40 דקות תמימות חבר אלינו שוב להנעים משיריו בליווי הגיטרה, וזאת מעל מסך הברקו בסרט שהסריט יואל סרקיס כחצי שנה לפני פטירתו בשנת 90 ברחובות.
מספרי הסיפורים בגבעת-ברנר הרבו להזכיר אנקדוטות אודות אבא וגם לתהות כיצד מארי שואג כמו צבי – יצא אפרוח לא אפוי כעופר...
אריה ישראל, כנער א.דרוזין, התלמיד המוערך בכיתתו, וכדברי צבי: "הדרוזי היחיד שידע אנגלית!" – שב וטוחן אותי עד דק בהערות חולין על אם הדרך, ביחס למקור ולתוצאה: "מה שהיה בשבילנו צבי, ומה שיצא ממך...".
סיפורים ועדויות על חפצים שהתעופפו בחדר, קלפרים וספרים שנפוצו במדרון ובָמבוּלקה עד ל"מצהרנה" הגיעו... מאפילים לא פעם על תיאור שעות נועם ונינוחות רוויי קלילות והומור שנמהלו בהופעתו המיוחדת, וכמובן סביב שירתו של צבי, המלווה בגיטרה או מנדולינה; ריגושי המשחקים התחרותיים ללימוד השפה שהנהיג ליד הלוח (חידוש בקנה מידה ארצי!); קטעי ההקראה והמשחק, שנתגלגלו ממחזות שקספיר, והשיעורים במעגל כיתתי בחצר באור שמש אביבית, מלטפת.
כשכמעט לגבורות נשק, אבא - אריה נטול שיניים ודליל רעמה- כשהסבנו ב"קפה פינתי" ברחובות בו אהב "להתחרדן" בחורף זִקנתו, בשמש, אגב עישון מקטרת -כל בוקר בין 09.00 ל- 10.00- העזתי פעם לברר עימו: "אבא, כשעפו בכיתה זנבות גירים, עציץ או מטאטא, זה היה בכוונה לפגוע במישהו? ועל כך השיב לי: !"NEVER IN MY LIFE- כשמשהו עף, זה היה תמיד בטווח החטאה מדוד היטב! מאוד הקפדתי! תשאל שם כל אחד בקיבוץ ויגידו לך: 'משך כל אותן שנים בהן צבי לימד בגבעת ברנר, בעצם לא נגע בזבוב!", עם זאת, הוסיף: "התאמצתי בדרכים שונות (בדיעבד מעט אולי מוגזמות...) להשיג קצת קשב, ריכוז ומשמעת שיעור, שחסרו לחלוטין בביה"ס הקיבוצי של אותם זמנים, ובמיוחד בשיעורי אנגלית.
לאחר תקופת 'הכלניות' ושלטון הבריטים בארץ, למי בכלל היה ראש לאנגלים ולאנגלית? ללמד אנגלית ולנהל שיעור מול חבורה של 30 צברים מהפכנים קטנים ופוחחים, ובמיוחד באווירת ה'הו הא' הסוציאל חלוצי של אז שהטיפה לעבודה, הגשמה וגיוסים כערך עליון הקודם גם ללימודים – זה היה דבר כמעט בלתי אפשרי! ולא רק הוראת אנגלית בקושי נתאפשרה, גם כל מקצוע אחר!
במעגל הכיתתי בשמש 1966
היו שם מורים בעלי ידע רחב, אוטודידקטים בחסד, אנשי אשכולות, ממש אוניברסיטאות מהלכות שכמעט לא ניתנה בידם הזדמנות להנחיל מאוצרות הידע שלהם בגלל שלא היו בידיהם הכלים להטלת מרות והתוויית מסגרת קשב מחייבת וברורה. למרבית המורים הקיבוציים היה קושי רב להחזיק משמעת בכיתה, ורבים כשלו בכך והפכו לעיתים כמעט אובייקט להתעללות החניכים...
לגבעת ברנר הגעתי כבר עם ניסיון רב בהבניה מתודית של שיעור, לאחר כ- 10 שנות הוראה בבתי הספר הוותיקים בראשון לציון ונס ציונה; ואף על פי כן היה צריך להחזיק את החבר'ה קצר, פשוטו כמשמעו, לא הייתה ברירה אחרת!"
שמעו של צבי כמורה לאנגלית, מסור ובעל יכולות שירה ומשחק המשולבים בהוראה, יצא למרחקים, עוד כשעבד בתחילת שנות ה- 40 בגימנסיה הריאלית של ראשון לציון. עד לשם הרחיק יוסף קטרון מזכיר הקיבוץ כדי להזמינו ללמד בגבעת-ברנר.
כשהגיע אבא בפעם הראשונה ללמד אנגלית בג"ב, נתקל בחבר משק נמוך קומה, פרום חולצה וסתור בלורית שעסק בשטיפת רצפות בחדר המורים בשעת צהריים מאוחרת. אבא שאל אותו היכן אפשר למצוא את מנהל בית הספר. אמר לו האיש עם סמרטוט הספונג'ה: "תמתין רגע, הוא עוד מעט יגיע!".
עם יעל בתו
לאחר שסיים למרק ולקרצף כל פינה בחדר, טבל האיש את המגב בדלי, סחט את הסמרטוט היטב, ובתנועת פרישה תיאטרלית משהו הניחו על הקולב לייבוש, ורק אז חזר לאבא ואמר לו: "המנהל לפניך! יעקב איילון, נעים מאוד!",
פשטות הדרך הקיבוצית השזורה בדוגמה אישית, כבשה את לב אבא מיד ובאופן טוטאלי, זאת במיוחד לאחר היכרותו עם בתי הספר העירוניים בהם נדרשתָ לפנות למורה בגוף שלישי, ומנהל בית הספר היה בכלל איזו דמות נישאת מעם, אפילו בעיני נתיניו המורים – אבא נותר על מקומו נפעם, ומרגע זה נקשרה נפשו בגבעת-ברנר.
גם יוסל וגם יעקב איילון לא פיללו כי ביוזמתם להביא את צבי הוכברג ללמד בגבעת-ברנר – זכו פעמיים: כי בצד שיעורי האנגלית המוקפדים לראשונה, נתגלתה אישיות דיסציפלינית פרי חינוך קולג'ים בריטיים מחמירים - ועם זאת קלילה, אשר גם הצליחה להשתלב ולהתערות בהווי בית הספר והקיבוץ, וגם להשליט סדר ומשמעת של שיעור, בבלגן הכללי ששרר בגבעת בית הספר, ובנוסף לכך גם להרגיע את החצר...
כותב השורות בימי זעירותו (4) עם משפחתו בהרכב מלא
סופו של עניין, הוקצה לזוג הוריי, המורים שבאו ללמד בג"ב יחדיו, חדר מגורים על גבעת בית הספר במבנה השורות הקרוב ביותר לכיתות (ושם אגב נולדתי...)
הסיוט האחד של הוריי הצעירים היה שדרדקיהם, כותב שורות אלו ואחותו יעל, יישמטו בהיסח הדעת ויפלו מחצר חדרם שעל קצה המצוק הכורכרי הבלתי מגודר מעל "גן עודד", ובצלילה חופשית היישר אל תוך בריכת הדגים שלמרגלותיו...
נוכחות צבי על הגבעה תרמה לכך שהשקט חזר לא רק לכיתות, אלא גם למתחם טיינר, בו נזקק הנוער בדחיפות לגבולות ולהכוונת מחנכים לגבי נורמות התנהגות מתבקשות, גם בשעות שלאחר הלימודים...
כששמענו בשנות ה-60 מפי יוסי בנאי את שירו המתורגם של ברסנס "זהירות הגורילה", נזכרנו גם שהגורילה מטבעה היא בעצם חיה סוליטרית שקטה, מעודנת וצמחונית; תיפופי האגרופים על החזה, או הלימה על גזעי עצים נועדו רק להרשים זרים וטרדנים שחדרו לטריטוריה שלה.
גם אנו יכולים להעיד על אבא שלנו, כי בכל 20 השנים בהן לימד אנגלית על הגבעה, בין 1949 ל- 1968, היו כל מחוות האיום רק רעש תיפופים, תפאורת סרק לדבר האמיתי – הוראת אנגלית.
היחיד שחטף לטיפה קלה (דְרָפ) על עורפו היה שאלתיאל ש. (השם האמיתי שמור במערכת), שעה שמשך בצמה של בת כתתו, וגם התפרע על מפתן הכניסה לשיעור מאחורי גבו של צבי...
צבי הוכברג
סטירות מצלצלות הרבה יותר, לעיתים על שתי הלחיים, עפו וחמקו מפעם לפעם מידי מורים על הגבעה, ולעיתים גם בלי הבחנה: זכורות שתיים מידי נ. ג. מורה שכיר לנגינת חליליות – אלו היו הרבה יותר מטלטלות, ולעיתים גם פספסו את האשמים האמיתיים בבחינת למען יראו בלבד...
בקיצור אנו חוזרים וטוענים שאבא שלנו, צבי הוכברג, מבין אותם מחנכים ואנשי הוראה מקומיים – יחשב כגורילה אנינה, רחומה, מעודנת ורחבת לב וכך אנו מבקשים שייזכר.
עופר הוכברג
